פורסם בפייסבוק ב30.3.2019
בשיעור האחרון שלנו בקורס find your passion עלתה סוגייה שמרחפת מעל כבר זמן מה- האם יש בנו תשוקה לדבר שאנחנו עושים או שאנחנו רק משתוקקים לניצחון?
האם אני משקיע את כולי בכדורסל כי אני אוהב את זה או כי אני מתרגש מהתוצאה? האם הכתיבה שלי תהיה שווה אם בסוף לא יהיה זה רבמכר עולמי? האם אני משתוקק להשפיע או שאני פשוט אוהב לנצח אחרים בבחירות בבית הספר? האם אני לומד מדעים במרץ כי זה מרתק אותי או כי אני רוצה לקבל הציון הכי טוב ולהתקבל לאוניברסיטה הכי טובה? תהינו האם אפשרי שתהיה בנו תשוקה לדברים שאנחנו לא מצטיינים בהם? אולי אפילו גרועים בהם? האם אנחנו יכולים להתרגש ולהתמיד כאשר אין תוצאות? האם זו החוויה שממלאת אותנו או ההישג בסוף הדרך?
כשהגיע תורי שיתפתי את התלמידים שמאז ילדותי שמתי לב כי בתחום הספורט ברגע שהפוקוס נהיה תחרותי, אני עוזב. כך נפרדתי לאורך השנים משחייה, טיפוס, טניס, ניווט ספורטיבי, חתירה... סיפרתי להם שתמיד חשבתי שזה ביטוי של עצלות, אך ככל שאני מתבגר נראה לי שזה גם קשור לאבדן המיקוד. האדם התחרותי שבי מחליף את המיקוד בהנאה בהתמקדות בהכרעה. כל החוויה הופכת לצבר תסכולים, כי תמיד אפשר להיות טוב יותר, להצליח יותר, להשיג יותר. בשלב מסוים אני מסתכל על קו הסיום החגיגי ולא זוכר למה בכלל נכנסתי למים מלכתחילה.
אז מה שווה הניצחון אם אבדה לנו הדרך?
אני לא רואה שום פסול בתחרות, להיפך. התחרות מניעה אותנו, מרגשת ומעודדת לצלוח מכשולים. אך האם אנחנו זוכרים שיש לה מחיר? לאו דווקא המחיר של ההפסד או התסכול, אלא המחיר של אבדן התשוקה שהייתה לנו לדבר עצמו, טשטוש המהות.
זה גורם לי לתהות, במערכת התחרותית שאנחנו מובילים, האם אנחנו מכינים את התלמידים למחיר הזה? האם אנחנו עוזרים לשמור על התשוקה לעשייה (וללמידה!) עצמה? האם אנחנו יודעים לשמור את ההתרגשות מהחוויה? את האהבה לתהליך? והאם אנחנו בעצמנו זוכרים להתרגש ממה שאנחנו עושים ולא רק מהתוצאות?...
*בתמונה ילד (ואחותו החמודה!!!) שקצת איבד את ההתרגשות משחייה🙃
** אתמול חזרתי להתחרות בשחייה בקבוצה מעולה ששמה, להרגשתי, את החוויה מעל הכל. אז נראה לי שאולי הפעם זה יהיה אחרת:)
留言