חינוך מחוץ לחומות

פורסם במגזין 'ארץ וטבע' בסתיו 2011

הערב החל לרדת על אחד הבניינים היפים והמרשימים בירושלים, בית החולים האיטלקי ברחוב הנביאים 34, אך השקט הרגיל השורר במקום בשעות אלו בושש להגיע. בעבר היו צריחי המבנה המעוטר והגבוה לעמדה ישראלית אסטרטגית במאבק "ההגנה" על העיר, אך השנים נקפו והבניין לא ראה עוד מאבקים ראויים לעתיד, כי אם התמלא בהמוני מחברות בכתב יד צפוף, מחברות בחינות הבגרות של נערי ונערות ישראל. לו רק היו יכולות המחברות לדעת את המתרחש ברחבה שמבעד לחלון, ודאי היו מתנערות מיד מן האבק ונדרכות בציפייה. שוב הבניין נמצא בחזית האסטרטגית.

הרחבה, רחבת משרד החינוך, הייתה שוקקת באנשים ועמוסת שולחנות. בתוך זמן קצר התקבצו אל המקום אורחים שונים, כאלו שעד אותה נקודת זמן ראו באזור המבוצר כמעוז של בירוקרטיה מנוכרת ועכשיו הרגישו בבית ובצדק. ההולך בין שלושים השולחנות העגולים היה עשוי לשפשף את עיניו נוכח המחזה המתעתע, מאות אנשים התקבצו לדבר על הנושא הכי בוער בעצמותיהם, חינוך. הדברים נישאו בלהט, אך בשקט, בכאב מהול בקצוות של תקווה. בשולחן אחד ישבו כ15 איש, מבוגרים וצעירים כאחד ודנו בחלופות אפשריות לבחינות הבגרות, אוי למחברות השומעות. כמה קולות מבקרים בחריפות את שיטת הבחינות כולה ואחרים מנסים להסביר את יתרונותיה היחסיים, מישהו אף טוען ש"אימפקט החזק של הבגרויות משפיע אפילו על הגגנות". לאחר זמן מה מתחילים לעלות רעיונות שונים לשיפור המצב והסובבים פורטים אותם לגורמים, מעלים שאלות ומציעים מחשבות משלהם. כמה שולחנות לידם יושבת אמא מודאגת, עגלת תינוק לידה, היא חרדה לדמותו של החינוך הממלכתי דתי. סיפוריה על ספרי לימוד אולטרה שמרניים וקפדנות מחמירה כלפי הילדים והמורות נופלות על אוזניים קשובות, אך זוכים גם לתגובה ביקורתית מאמא אחרת שהגיעה לאירוע מגוש עציון. דווקא שני מורים צעירים מתיכון ממלכתי בהרצליה מביעים עניין רב בויכוח ומנסים להציע אפשרויות גישור.

השולחנות העגולים היו לא פחות ממרתקים, בצמוד אל האימהות המתווכחות ישב חוקר חינוך ותיק אשר דן באי השוויון הגובר במערכת החינוך ופירט את העיוותים בתקצוב אשר לדעתו מחלישים את החלשים, חבריו הצעירים לשולחן גמעו את הסבריו והקשו בתהיות. אם היו מסבים מבט לאחור היו עשויים להבחין בשולחן עגול בו ישבו חרדים, דתיים וחילוניים ודנו בחינוך משותף או שהיו זוכים להצצה חטופה על דיון בנוגע לחינוך במגזר הערבי. לקראת סיום הדיונים בשעה תשע בערב, כל השולחנות יעלו על הכתב בתמצות את הסכמותיהם ואי ההסכמות בינם. כאשר הירח יהיה באמצע השמיים הרחבה תתרוקן וכל אחד ישוב לביתו, השינוי אותו ביקשו לחולל כבר יתחיל, הם זכו בהרגשה כי משרד החינוך שייך גם להם ויש להם מקום בשעריו, הרעיונות שלהם יאוגדו עם עשרות המסמכים שנאספו ואנשים אותם פגשו ישמחו לשתף עימם פעולה בקידומם.

האירוע, שנערך בשלהי ספטמבר בירושלים, הוא מיוחד, אך אינו ייחודי. מדובר בהתארגנות שזכתה לשם "קונגרס חינוך" ונפוצה כבר במספר מקומות ברחבי הארץ. בכל קונגרס נפרסים עשרות שולחנות עגולים במגוון נושאים, לכל אחד מהם מצוותים איש חינוך כמנחה ואיש אקדמיה כמומחה. הציבור הרחב כולו מוזמן, אין סינון בכניסה ואין שיבוצים מחייבים. כל אחד ואחת, גם אלו שעברו במקרה באזור, יכולים להצטרף ולשבת בשולחן לפי בחירתם. אלפי אנשים כבר בחרו לעשות זאת בקונגרסים שנערכו בתל אביב, בבאר שבע, בחיפה, בקריית שמונה ובירושלים. מרבית האירועים, כמו גם הקונגרס בירושלים, זכו לגיבוי משרד החינוך ואף נציגים בכירים במערכת השתתפו בדיונים סביב השולחנות, שומעים ומשמיעים. מאחורי היוזמה החדשה, אשר החלה באוגוסט האחרון, עומדת תנועת השטח ח' זה חינוך. ח' זה חינוך קמה מתוך המחאה החברתית במטרה להציב את השיפור בחינוך במרכז סדרי העדיפויות הלאומי, בשאיפה להוביל לחינוך שוויוני יותר, ערכי יותר ומתקדם יותר. אולם היעד המרכזי הנו שבירת החומות הסוגרות את החינוך בישראל בקיבעון המדרדר אותו מטה. המחיצות בין המורים להורים ולתלמידים, הגדרות בין הציבור למערכת המרכזית, ההפרדות בין הזרמים השונים, בין הדורות, בין אזורי המדינה, כולם נשארים בחוץ סביב השולחן העגול. הקונגרסים מאתגרים את התפיסה כי הדבר אינו אפשרי ומחזקים את האמונה שניתן לדבר בגובה העיניים ולגבש הסכמות גם בעת שהמחלוקות לא מטואטאות תחת השטיח. התהליך עוד רוקם עור וגידים, אך ניכר כי הוא כאן בכדי להישאר ולהשפיע.

ההתחלה הייתה קשה, אך בעיקר מפתיעה. בימים הסוערים של מחאת האהלים שסחפה את המדינה, התגבשה קבוצה של אנשים בעלי זיקה ואהבה לחינוך, רובם מורים ומורות, לכדי ההבנה כי חובה לעשות מהלכים אשר יעלו במהירות את בעיות החינוך המכאיבות לראש סדר היום הציבורי. מרגע שהמחאה יצאה מגבולות הדיור הצרים ודיברה על צדק חברתי, היה ברור כי על צעקת החינוך להדהד באזנים כל אימת שמדברים על צדק חברתי וערכים של סולידריות בישראל. והרי כל אלו מתחילים בחינוך. לאחר מספר הפגנות ונאומים, הוחלט לעשות מהלך מובנה ומסודר, דידקטי כמעט, לגיבוש תובנות והצעות לשינוי הנחוץ במערכת החינוך. האירוע הראשון היה מצומצם. בחסות מכון ון ליר התכנסו חמישים איש בלבד ליצירת מסמכים על נושאים עיקריים ובעיתיים בחינוך כגון: שוויון במערכת, מטרות החינוך, פדגוגיה והחינוך לגיל הרך. הסיכום הפיח חיים בעצמותיהם של כל המשתתפים והצעד הבא היה בהיר כשמש, חייבים לצאת החוצה ולשתף את כלל הציבור וללא דחייה. הקונגרס הציבורי הראשון נקבע לחמישה ימים אחרי כן, כאשר אי הודאות הייתה התחושה השלטת בחדר.

החלו חמישה ימים של הירתמות במלוא המרץ למציאת מקום והכנתו, להזמנת ציוד והצבתו, לאיתור מומחים וממשתפים לפאנל הפתוח, לניסוח מסרים ורתימת התקשורת, לבניית הנושאים וגיבוש החומרים ויותר מכך לגיוס מספר רב ככל הניתן של משתתפים. ביום האירוע ההתרגשות הייתה רבה, המקום הנבחר, גן מאיר, כבר כוסה כולו במארג של ארבעים שולחנות עגולים, תערוכה המציגה את מצוקות מערכת החינוך כבר הוקמה מאפס, המנחים והמומחים הגיעו וכמוהם גם משתתפי הפאנל, אנשי חינוך ותרבות מובילים. רק שאלה אחת נותרה פתוחה עד לרגע האחרון, האם הציבור גם כן יופיע לקונגרס ומה תהיה גודל ההיענות. ברגע הפתיחה עמדתי על במת האירועים ובירכתי את המגיעים, חמשת מאות הכיסאות שנערכו מראש כבר נתפסו והמאתיים הנוספים שהותרו במערומים בצד, פן יישארו יתומים, נלקחו בזריזות. עד תום הפאנל והפיזור לשולחנות העגולים מספר העומדים כבר היה רב. ניתן היה להעריך את המשתתפים בכשמונה מאות עד אלף איש, פחות או יותר. כל הנוכחים כבר היו להוטים לסבת לשולחנות ואכן, לא נותר ולו שולחן ריק אחד. הגן היה מלא מפה לפה. במהרה מצא כל אחד את מקומו ודיונים מעמיקים, נוקבים ומנומסים נמשכו כשעתיים. בשולחן אחד נשא דברים תלמיד בבית ספר יסודי, באחר הקשיבה שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר ובקצה הגן נוהל שולחן על ידי שתי בנות מתנועות נוער, ממש ליד השולחן של הגננות. בפיזור האירוע היה מובן לכולם, ללא יוצא מן הכלל, שזו הייתה רק יריית הפתיחה ושהקונגרס חייב להמשיך ולפעול.

כפי שכבר צוין, העבודה מאותו היום הייתה ענפה. הקונגרס חדר למגוון מקומות ואוכלוסיות מהנגב לאצבע הגליל. שולחנות הפגישו אלפי אנשים זה עם זה בשלל נושאים חדשים. בבאר שבע ישבו עשרה אנשים ודנו במצב החינוך הבדואי, במכללת לוינסקי דן חברי הסגל בהוראה בהקשר של צדק חברתי ובמאהל המחאה בחיפה הקדישו שולחן לליבון מקומם של הערכים בחינוך. סיכומים מהשולחנות עברו כולם לצוות תוכן שמעבד את ההסכמות ומגבש מהן, בתהליך ארוך טווח, מסמך חזון חינוכי שעתיד להתפרסם באביב הקרוב. מדובר בעיצומו של תהליך מורכב, אבל אופטימי בכל מהותו. הכוונות ברורות, גיבוש הסכמות וחתירה לשינוי בפועל באמצעות פעילות ציבורית וחינוכית לטווח הארוך, אולם התהליך דינמי ומשתנה בתכיפות. דבר אחד ניתן להגדיר בחדות רבה והוא המוטיבציה לפעולה, אותה ניסח אחד ממשתפי הקונגרסים בסיכום הדיון בשולחנו " ישבתי עם אנשים שלא הכרתי, אף פעם לא יצא לי לדבר כך. זה מחמם את הלב. מכאן אפשר לצאת ולהמשיך".