לא לפחד כלל

פורסם בפייסבוק ב4.8.2015

הידיעה הנוראית על מצעד הגאווה תפסה אותי, באיחור מסוים, באמצע החיים היפים של חופשה באיי הגלפגוס. ככל שניסיתי להרפות מהמחשבות בעניין, כך הן הטרידו אותי יותר. לכן אני כותב. כאן, במקום המופלא הזה אתה נתקל בדבר מפתיע, מלבד הנוף והמגוון הביולוגי יוצאי הדופן, לא למדו כאן פחד. כך יוצא שאתה מהלך מעל איגואנות, משחק עם כלבי ים ופוגש מקרוב צבים וכרישים. הטענה היא שלא היו לבעלי החיים כאן מספיק חוויות מול טורפים וציידים שהשרישו בהם את הפחד, אז הם לא פוחדים.

אצלנו הפחד מושרש. פחד ממחיר נפשי ופיזי לחיים אותם אנו חיים.

מצעד הגאווה בירושלים מסמל עבורי אישית את הפחד והשחרור ממנו. לפני שבע שנים, בשנתי הראשונה כסטודנט בעיר האהובה עליי ביותר בעולם, עוד הייתי עמוק בפחדים שמלווים יציאה מהארון. הקיץ הגיע ואיתו המצעד הירושלמי, החלטתי ללכת. כמובן שלא יכולתי ממש ללכת למצעד עצמו, החשש שיראו אותי שם היה גדול מידיי, עד אז אולי דיברתי עם אדם או שניים ולא הייתי מוכן עוד לשתף אף אחד נוסף, אבל רציתי ללכת.אז התאמצתי לחשוב על תירוץ ראוי מספיק כדי לעבור ליד המצעד והגיתי את הרעיון הגאוני של ללכת לקנות מאוורר בחנות הקרובה לגן העצמאות, זה נתפס כתירוץ הגיוני ובולט מספיק. וכך הלכתי לי מול ההתכנסות למצעד, מלא בפחד ואוחז במאוור. בפעם הראשונה בחיי ממש ראיתי התכנסות כזו ואנשים שגאים ומאושרים מעצמם ומחייהם. הייתי מלא התרגשות וקצת מסוחרר. כשהחלו לצעוד הבטתי בעיניים כלות כיצד הם מתקדמים ואני נשאר מאחור, רק אני והמאוורר. בשנה לאחר מכן כבר השתתפתי, עדיין אפוף חששות. בשנה שלאחר מכן כבר באתי עם חברים, אך עוד פוחד להצטלם שחלילה לא יתגלה הדבר מחוץ למצעד עצמו. בשנים הבאות הלכתי שוב ושוב עד שאיבדתי את הפחד ואיתו גם את המאוורר, איך לא.

היום בבית הספר אני רואה את הפחד אצל הנוער שאולי נחשב כבר כחלק מדור חסר חששות שלא משלם מחיר. אני רואה את הפחד בתלמיד שכתב לי על הסוד שהוא לא יודע איך לחשוף, בתלמידה שאין לה בעיה שכולם ידעו, רק לא ההורים ובתלמיד שאצלו אמא יודעת ואסור שאבא יגלה. בתלמידה שהפריעה בהרצאה רק כדי שאוציא אותה ואשאל כמתבקש "נו מה, את מתכוונת לספר לי מה עובר עלייך?" ורק אחרי חצי שעה הסכימה לשתף, לא לפני שהשביעה אותי שלא אספר כדי שלא יחשבו שהיא מגעילה. בתלמידה שבחרה לכתוב נאום בעד נישואים גאים ושלחה טיוטה ובה רשמה "מגיע לכל האזרחים להרגיש מאושרים ושווים במדינה שלהם" ואחרי התלבטויות כתבתי לה בחזרה "את יודעת, אלו החברים שלך, את לא חייבת לכתוב בגוף שלישי" והגיעה לכיתה עם נאום מרגש שזכה למחיאות כפיים (למרות שאני לא מרשה). בתלמיד שחודשים אחרי שדיברנו כתב לי שסוף סוף הוא מרגיש חופשי לאהוב ובתלמיד שבסוף שיעור על זהות מינית ומגדרית לחש לזו שיושבת לצידו "אני מרגיש כל כך טוב עכשיו".ואלו הילדים בבית הספר הכי פתוח ומקבל שנמצא בצמוד לתל אביב. רק נסו לדמיין מהם הפחדים של הנוער בירושלים, באילת, בעפרה, בטייבה או בנתניה.

עכשיו לפחדים של כולם הצטרף עוד פחד מתקיפה פחד מהול בדם של קורבן שנאה פחד שכבר נבנה על פחדים דומים מאירועים לא רחוקים.

אני לא חושב, לצערי, שנוכל בעתיד הקרוב ללמד אותם לא לפחד. ישראל לא תהפוך לגלפגוס של הקהילה הגאה. אבל אני בהחלט חושב שניתן ללמד אותם אהבה. כמורה, נפלה בחלקי הזכות לאהוב אותם כל יום ואני משתדל לאחוז בה חזק. לאחרים יש הזדמנויות שונות להפגין אהבה ותמיכה בקרובי משפחה, בחברים, בילדים של חברים, בתגובות ברשת, בארוחות משפחתיות ובמפגשים חברתיים. וכן, גם במצעד הגאווה בירושלים שלא מפסיק להיות אבן בוחן לסובלנות ולאהבה במדינת ישראל.