פורסם ב'דה מרקר' ב16.4.2018
אחרי 50 שנים, טוען צבי פלג ("אחרי 50 שנה — הגיע הזמן לסגור את חטיבות הביניים", 3 באפריל 2018, TheMarker) שזמנן של חטיבות הביניים תם. פלג, מנכ"ל רשת אורט, מתייחס לכמה סיבות כדי לנמק את טענתו, בהן חוסר היכולת למדוד תפוקות, ניתוק מהתיכון ואי־הלימה בין שתי הרפורמות להעסקת מורים בבתי ספר. אף שפלג מדייק בניתוח שלו לגבי הבעיות, המסקנה שגויה בתכלית. חטיבות הביניים, דווקא בגלל הניתוק שלהם ואי־כפיפותן לתיכון, הן המפתח לשינוי מהותי בחינוך בישראל.
לעניות דעתי, חינוך אינו נגזרת של תוצאות בגרות או קבלה לאוניברסיטאות. כל מעשה חינוכי, כל מפגש וכל שלב בחינוך עומד קודם כל בפני עצמו. לפיכך, חטיבות הביניים אינן, בשום פנים ואופן, נספח לתיכון ואינן מערך הכנה אליו. החטיבות צריכות להכין את התלמידה הצעירה לחיים ולהעניק לתלמיד המתבגר את היסודות החשיבתיים לפיתוח איכויות כלומד.
בחינות הבגרות מכניסות את המורים והתלמידים בתיכון לסד שיש רבים הטוענים שמגבלותיו עולות באופן ניכר על תרומתו לעתיד תלמידי ישראל. חטיבת הביניים משוחררת, נכון להיום, מהסד הזה. לכן מתקיימות בהן דרגות חופש חינוכי ופדגוגי רבות יותר מאשר בתיכון. החטיבה היא המקום המתאים לשידוד המערכות הנחוץ בחינוך הישראלי. היא גם המקום שבו ניתן וראוי לשלב בין מקצועות לימוד, לטפח מיומנויות גם על חשבון כמות החומר הנלמד, ולקיים למידה מורכבת שאינה תלויה רק במדידה בבחינה חיצונית.
אף שאין זה המצב הרווח בחטיבות ביניים רבות, עדיין יש כאלה המצליחות לממש את ההבטחה הגלומה בחוסר התלות בתיכון. למזלי, לפני שהתחלתי את תפקידי הנוכחי כמנהל בית הספר התיכון הבינלאומי בכפר הירוק (EMIS), זכיתי להיות מורה ורכז פדגוגי בחטיבת הביניים של בית הספר השש־שנתי בכפר הירוק. בשנים שבהם עבדתי בחטיבה הבנתי עד כמה שלב חינוכי זה יכול להיות מעורר השראה. החזון והחירות המחשבתית, הן של מנהלת החטיבה והן של המנהלת השש־שנתית ומנהלת התיכון, איפשרו לחטיבה להתקדם לכיוונים מגוונים ועשירים, בלי לבדוק כל הזמן אם התפוקות של החטיבה מספקות או לא.
האמונה בדרך חינוכית משותפת יצרה רצף שבו גם החטיבה וגם התיכון למדו, התעצבו והשתנו. הכפר הירוק אינו עומד לבדו, יש עוד חטיבות ביניים בישראל המציגות שינויים מעוררי התפעלות ומראות, שוב ושוב, כיצד ניתן ללמד אחרת, באופן עמוק ומהותי. גם בעולם יש מודלים מוצלחים של חטיבות ביניים. התוכנית הבינלאומית שאותה אנו מלמדים בבית הספר (IB), לדוגמה, פועלת גם היא לפי מודל של מקטעי חינוך עצמאיים המקיימים, בין השאר, הפרדה בין החטיבה לתיכון. התוכנית לחטיבת הביניים היא עצמאית וממוקדת בלמידה רב־תחומית, פיתוח חשיבה ולמידה עצמאית. חוזקה של התוכנית הוא ביסודות שהיא נותנת ובפיתוח של הילדים כלומדים ולא בהכנה ספציפית לקורסים בתיכון (שהם בלאו הכי שונים ומבוססים על בחירה). המודל יוצר מצב שבו בוגר התוכנית בחטיבה יכול בקלות לעבור לתיכון ואפילו לשנות למסלול בגרות אחר לחלוטין, ועדיין להצליח.
אין להקל ראש באתגרים שתיאר פלג. הקשיים הטמונים, למשל, באי ההלימה בין הרפורמות הם מרפים ידיים כמעט ודורשים טיפול דחוף, אין בכך ספק. ואולם, כפי שציינתי, כבר כיום מנהלים בישראל מובילים שינוי באמצעות ניצול היתרונות העצומים בדרגות החופש של החטיבה. השינוי אפשרי, קודם כל, בחטיבות. לפיכך, הן צריכות להיות קטר השינוי שיביא את הבשורה הפדגוגית הנדרשת לישראל, וכל רשות או רשת צריכה לשאול עצמה מדוע זה לא קורה אצלה. אסור לנו לסגור את חטיבות הביניים, עלינו להתייחס אליהן ברצינות, להאמין במהותן, לדרוש וליישם עוד חופש פדגוגי ולצפות להרבה יותר.
Comments